סֶפּטֶמבֶּר 27, 2020

24 שעות דרך העיניים הפלסטיניות

המחשבה ללכת ל הגדה המערבית היה לי בראש במשך שבועות בזמן שטיילתי באירופה.

עכשיו, הגעתי לארץ ושלחתי אימיילים לחברים מקוונים לקבלת עצות לגבי נסיעה לחברון לראות את "הצד הפלסטיני".

לאחר כמה טיפים שמצאתי בחיפושים שונים ברשת, התחברתי לגבר פלסטיני צעיר בשם עבד. הוא היה בשנה השלישית שלו באוניברסיטה בהצטיינה באנגלית. הוא יהיה המדריך שלי כשעשיתי את דרכי לחברון, הצד הפלסטיני.

אני חרד ולא בלי קצת חרדה כשאני מחכה לאוטובוס. נאמר לי לא להגיד שאני עם קבוצה כלשהי הומניטרית, מכיוון שנאמר שצה"ל מטריד עובדים הומניטריים. אני לא בטוח אם זה נכון או לא, אבל אני שומר על כל העצות שקיבלתי. אני ממתין לעבד ליד המעבר לארץ ישראל, כאן נראה שומר בחנות שמח לראות מבקרים זרים והוא מתחיל לחלק כוסות תה מתוק בזמן שאני מחכה לעבד.


יש נוכחות צבאית יחסית יחסית.

חיילים הנושאים רובי סער ומשוריינים נמצאים בכל מקום. לאחר כעשר ורבע שעה מתקרב עבד ומתנצל על אימותו ומסביר שהוא הוחזק בקצרה במחסום של צה"ל. כשהוא מלווה אותי למחסום בכניסה לארץ ישראל, אני קצת מתבלבל מהמעבר.

חיילי צה"ל חמושים ברובי תקיפה שואלים שאלות ואני ממשיך לעבור בשדה תעופה כמו שיקים, שאלות, בדיקת תיקים וגלאי מתכות.


זאת, כדי להיכנס לארץ ישראל. למרות שזה נראה לי מוזר, אומרים לי שזה סטנדרטי ואני עוברת את זה דרך המחסום ללא בעיה עם עאבד לענות על השאלות בשבילי.

לאחר מכן אנו מתחילים לצעוד לעיר העתיקה בה מוכרות לה סמטאות צרות עם חנות קטנה.

ממבט ראשון שמתי לב למשהו מוזר.


מעל הסמטה הצרה הזו נמצאת גדר חוליות שרשרת אופקית מעבר לראשנו. אני שואל את עבד בעניין זה והוא מסביר שהם נאלצו למתוח גדרות מעליהם מכיוון שהמתיישבים הישראלים החיים בבניינים שמעל לזרוק באופן שגרתי אשפה או סלעים לעבר הפלסטינים והם צריכים להסתיר את עצמם. בטח שכשאנחנו הולכים לאורך הסמטה אני רואה פסולת, אבנים וחפצים אחרים הניחים על גדר קישור השרשרת כמה מטרים מעל לראשנו.

כשאנחנו ניגשים למוזיאון קטן המוקדש לממצאים פלסטיניים, מוכר רחובות עוקב אחרינו בהתמדה למכור לי צמיד, הוא חסר רחמים ואני מערה ורוכש אחד כזה בערך $ 5 בארה"ב, אבל זה עובד רק דקה לערך לפני שהוא מתחיל שוב עם המגרש שלו מנסה למכור לי שנייה. כשאבד ואני עושים דרך למוזיאון הקטן, האוצר מתחיל לדבר בערבית, ועבד משמש כמתרגם שלי כשהוא מסביר את הממצאים השונים שנעים בין כלי חרס לפיסול, שנפגעו ביותר או שבורים משנים של עימות.

אנו מובילים אל מה שהיה פעם בית אמבטיה טורקי וכעת נהגנו להציג מפות המשתנות ללא הרף גבולות חברון. האוצר נראה להוט מאוד לדבר על היסטוריה ועאבד עושה כמיטב יכולתו כדי להתעדכן בתרגומים. מכאן עבד מוביל אותי חזרה לעיר העתיקה לאורך החנויות שם אופה בדיוק הוציא מתלה גלילים למכירה. אני רוכש אחד שעדיין חם מהתנור ונוכל ביס כשעבד נותן שיעור היסטוריה קצר.

אני מרגיש שמשהו נוגע ברגל שלי ומסתכל למטה לראות ילדה קטנה שאינה בת שלוש, מסתכלת עלי בעיניים חומות תמימה. אני מחייכת ובמהרה מבינה שעיניה החומות התמימות גם חושפות רעב. אני מושיט לה את הגליל שלקחתי ממנו ביס אחד ונותן לה אותה. היא לא אומרת מילה או חיוך, אבל נוגסת בנגינה והפנים שלה מראות תודה בעיניה הריקות מביטות אל שלי. אני לא יודע אם אני מרגיש אושר או עצב אחרי המפגש הזה ואני מסתכל אחורה לאופה לקנות לה גליל נוסף אבל היא נעלמה מהצד שלי.

אנו מטיילים קצרים לביתו של חבר של עבד ועוברים ליד מה שנראה כמו שכונה נטושה. יש זבל בכל מקום ומאות חנויות סגורות. מבט מקרוב על הדלתות מגלה מנעולים ופיסות פלדה מרותכות על פני הדלתות כך שלא ניתן לפתוח אותן. עבד מסביר כי אזור זה היה שוק פעיל לפני שנים לא רבות וצה"ל סגר בכוח את כל החנויות באזור "מסיבות ביטחוניות".

גרפיטי משתולל עם תגיות של "עיר רפאים"ו-"סוף אפרטהייד"נראה בכל מקום בחלק הנטוש הזה של חברון.

כשאנחנו באים על חבריו של עבד ועולים במדרגות לראש הגג, מתקבלות על ידי כמה יפהפיות מכמה מגבעות הר חברון. אחרי שסיימתי להתפעל מהמראה בזמן שתפילות מוסלמיות משודרות ברמקולים, אני חוזר למציאות.

אני מסתובב ומאחוריי לא יותר מ 20 מטר נמצא מגדל צה"ל המאויש עם חיילים צעירים נושאים כלי נשק בסגנון AR-15, המוצב כאן כדי להגן על המתנחלים. אומרים לי שזה כל מה שהם עושים. מתעלמים מכל פשע שנעשה נגד פלסטיני. אני מהסס לצלם תמונות או סרטונים שצופים כל כך מקרוב.

בית חבריו של עבד היה לאחרונה קורבן להצתה כאשר מתנחל השליך בקבוק תבערה לביתו, מה שבתורו גרם למותו של אחיו בן העשר. סימני חימר עדיין ניכרים על מסגרת הדלת כאשר אחיו הצעיר מציב לי תמונה בפתח. נאמר לי כי מעולם לא הובאו אישומים נגד המתנחל, למעשה האנשים היחידים שהפלסטינים נאלצים לפנות אליהם כדי לדווח על פשע היא משטרת ישראל שאומרים לי, שאכפת לה מעט מפשעים נגד פלסטינים.

כשאנחנו מסתכלים לרחובות העיר, מוצגים לי אזורים מסוימים שבהם (מסיבה ביטחונית) אסור לפלסטינים לנסוע.לפעמים הליכה פשוטה לשוק במרחק של חמש דקות משם הפכה כעת לטיול של שלושים דקות בגלל הגישה המוגבלת לפלסטינים. זה מקום מוזר, שבו אתה רואה שמתנחלים בנו בתים שגובלים על הפלסטינים ונראה שבין סגירות החנות הכפויה, אלימות נגד פלסטינים וההתנחלות של מתנחלים שהפלסטינים מכריחים אותם.

לאחר שנצליח לעבור דרך מחסום אחר של צה"ל אנו נתקלים באזור שיזכיר לך יותר מה החיים הפלסטינים יכולים להיות. זהו אזור, פחות נשלט על ידי צה"ל ומראה חיים "נורמליים" יותר. השוק שוקק קונים הרוכשים את הצרכים היומיומיים של החיים. נשים וגברים מתנהלים בחיי היומיום שלהם, אף כי ניכר בעומס הסכסוך, אנשים מחייכים ונראים שמחים כי אנשים זרים יבקרו בעיר הולדתו.

אני מדמיינת את הגדה המערבית איננה יעד תיירותי כבד בשום דרך, ולכן כנות הפלסטינים היא דבר מבורך.

אנחנו בסופו של דבר מפנה את דרכנו לבית המשפחות של עבדס.

בית צנוע ומטופח בקפידה. כאן אני פוגש את אמו ושתי אחיותיו שממהרות להציע לי כסא ולגרום לי להרגיש בבית. אני מטופל בארוחה של חצי תרנגולות, אורז וגזר. העוף מבושל בצורה כל כך מושלמת שאפשר להוריד את הבשר בכף. אומרים לי כאן שצה"ל יכול להיכנס לביתם בכל עת וללא סיבה לבצע בדיקות ביטחוניות. הבדיקות האקראיות מתרחשות ככל הנראה אחת לחודש בערך.

שכן נכנס לביקור ומסביר בפעם האחרונה שביתו נבדק בביטחון על ידי צה"ל. כלבים גדולים הובאו להפחיד את הילדים עד שהם השתין את עצמם. אני שואל את עבד כיצד היה מתאר את חיי היומיום בפלסטין. "כלא באוויר הפתוח" הוא אומר וזה בדיוק מה שזה. אנו יושבים בחצר בתוך ביתו כשהשמיים נפתחים וגשם מתחיל ליפול דרך גדר חוליות השרשרת ונטייה מעל ראשינו.

אחרי שאחותו מגישה לי עוד כוס תה חם בחיוך, אני מרגישה שאני מבקרת משפחה. החתול שלהם מקנן לרגלי וזו קבלת פנים חמה שקיבלתי לבית זרים. אמא של עבדס דאגה שאכלתי בשפע ואחיותיו שמרו על התה שלי. אני שואל את עבד מה תוכניותיו לעתיד ונאמר לי שהוא היה רוצה להישאר כאן ואולי ללמד אנגלית אבל אי הוודאות בקולו ובהתחשב בנסיבות הנוכחיות בסביבת עיר הולדתו, תכנון לעתיד לא תמיד נמצא בידיו. .

כשסיימנו את הסיור שלנו ופנינו חזרה לעבר מחסומי צה"ל, אינני יכול שלא לחוש תחושת חוסר תקווה כשאני מסתכל על כל החנויות הפנימיות שהיו בעבר בורסת זהב שנראית כעת כמו שממה. אבל עבד שכנע אותי שיש אופטימיות לשלום ולמרות שיש רגשות גדולים של חוסר אונים כלפי צה"ל, יש גם כמה רגשות קשים כלפי כמה רדיקלים שהקשו גם על השלום.

כשאמרתי את תודתי לעאבד, הרגשתי משכיל יותר בנושאים העומדים היום בגדה המערבית. לא יכולתי להתחיל להבין לחלוטין איך הדברים הגיעו למקום בו הם נמצאים היום עם כל כך הרבה אנשים המספרים צדדים שונים של הסיפור. למרות שלא משנה באיזה צד של הסיפור אתם מאמינים, אנשים חפים מפשע סובלים תחת שלטון כבוש.

הייתי עד ליחס לקוי של פלסטינים חפים מפשע במו עיניי.

הסבל שרוב העולם כיום הפך עין עין.



15 Hours of Anti Anxiety Music for Dogs! NEW 2019! (סֶפּטֶמבֶּר 2020)